ג ברוס בוייר הוא לא מעצב אופנה, אבל הוא אולי יודע יותר על בגדים מאשר רובנו.
במשך יותר מ-35 שנה, ביסס את עצמו בוייר ככותב על בגדים אופנתיים והגברים שלובשים אותם. הוא עזב את עבודה כפרופסור לספרות באוניברסיטת דה סלס בשנת 1973 כדי לעבוד עבור מגזין "טאון אנד קאנטרי" וכתב מאז לניו יורקר, אסקווייר והארפר 'ס בזאר. בנוסף, הוא מתעמק במבטים וחייהם של כמה מהאנשים המובילים באופנה.
הפרויקט האחרון שלו הוא "גארי קופר: סגנון מתמשך". הספר התפרסם כולל תמונות שפורסמו לאחרונה של הכוכב ההוליוודי לצד מאמרים ארוכים על ידי מר בוייר. בתו של מר קופר, מריה קופר ג'ניס, שתף פעולה עימו על הספר וראלף לורן כתב את ההקדמה.
מר בוייר דיבר וול סטריט ז'ורנל מביתו בבית לחם, פנסילבניה, על גישתו לאופנה, הירידה של אומנות באמריקה ולמה עכשיו זה הרגע של אסיה לחייטות קלסית.
מר בוייר מספר -
אני התחלתי באופנה של הגברים ברגע מקרי. כשעזבתי את עבודתי כמרצה במכללה בשנת 1973, זה היה בדיוק בזמן התחלת הדור הראשון של מעצבים לבגדי גברים. היו החלוצים של הז'אנר כמו פייר קרדן והארדי אמיס, ואחריו ג'ורג'יו ארמאני וראלף לורן. לפני כן, לא היו מותגים של גברים.
לכתוב על בגדי גברים צריך להיות שונה מלכתוב על הבגדים של הנשים. זה לא צריך להיות רק על להיפטר מלתחה ישנה ולקנות דברים חדשים. כתיבת אופנה צריכה להיות קשורה למשהו מעבר לעצמו, ולא רק אופנה למען האופנה.
זה גם הזוי וטיפשי לחשוב שבגדים לא ממש משנים ושכולנו צריכים ללבוש מה שאנחנו רוצים. רוב האנשים לא לוקחים את הבגדים מספיק ברצינות, אבל אם אנחנו צריכים או לא, בגדים לא מדברים אלינו ואנחנו מקבלים החלטות המבוססות על ההופעות של אנשים.
מצד השני, יש אנשים, בעיקר בתעשיית האופנה, שלוקחים בגדים יותר מדי ברצינות. אנחנו לא עושים מחקר ביו או עובדים על חלקיקי המאיץ גרעיני. בגדים זה לא הכל בחיים וזה לא יפתור את הבעיות של רעב עולמי והתפוצצות אוכלוסין. זה איזון עדין שצריך להכות וזה מה שאני מנסה לעשות.
